אמ: לק - פוסט 3 בסדרת המסע היזמי שלי. והפעם: ההצלחה לא מחכה למעלה בראש הסולם. היא מחכה לנו בין כל מעבר בין השלבים שלו.
ליאור רז, גיבור פאודה, סיפר באחד הראיונות שלו שאף אחד לא ראה את כמות הפעמים שהוא נכשל. שוב ושוב. בלי סוף. אנשים רואים את פאודה ומייחסים לו הצלחה כבירה, אבל בפועל פאודה היא הצלחה אחת מתוך כמות עצומה של פעמים שהוא ניסה ולא הצליח.
הנטייה שלנו לרצות להגיע לסוף, מבלי לעבור את התחנות שבדרך, נותנת לנו כוח לדלג מעל מכשולים ולצלוח אותם, אבל אין דרך אחרת מלבד להתמודד גם עם חוסר ההצלחה. ובכלל - מה זה חוסר הצלחה? אם ניסיתי פעם אחת - ולא הצלחתי. וניסיתי שוב - ולא הצלחתי. וניסיתי 20 פעם - ולא הצלחתי. ובסוף בפעם ה-50 הצלחתי. האם זה אומר ש-49 פעמים נכשלתי? או שאם בפעם ה-50 הצלחתי, אז פשוט הייתי צריך לטפס במעלה הסולם 49 שלבים עד שהגעתי להצלחה?
עברתי המון תפקידים, בכל המגזרים, טכניים ולא טכניים כאחד. החלפתי עבודות בקצב מסחרר וכמעט אין דבר שלא נגעתי בו. זה לא בהכרח היה תמיד מבחירה. אבל תמיד הכל היה ליד. כל תפקיד נראה ליד. אם רק משהו בו היה שונה. בתפקיד, בהגדרת התפקיד, בצוות, במנהל. אם רק משהו היה אחרת. תמיד יש תחושה שזה לא שם. שזה ליד.
אבל כשאני חושב מה אני יכול ליצור. ללא קשר לעבודה. ללא קשר למחויבות. ללא קשר לכלום. כשאני מנקה את כל רעשי הרקע והמחסומים, וחושב איך אני יכול לקחת את הידע שלי ואת התשוקה שלי לכדי יצירה של ממש. אז משתחררת ציפור הנפש והידיים מתחילות להקליד בקצב מסחרר. העיניים בוהות במדריכים ובשורות קוד. הראש מנסה להבין איך להתגבר על עוד מחסום ועל עוד בעיה. עד שבסוף מתקבל מוצר, חצי אפוי, חצי נא, שלושת רבעי מלוח, רבע מתוק. אבל מתחיל להיווצר כאן משהו. בסביבת הפיתוח שלי, שבה אני חופשי ליזום וליצור בלי הערות, ובלי מחויבות לכלום, משהו משתחרר ושם אף פעם אין תחושה של "ליד". שם זה תמיד "אול אין".
ומשם זה מתחיל להיווצר. ממקום של תחושת "ליד", אני עובר למקום של "רק שיגיע כבר השלב הזה ביום שאני יכול להמשיך ליצור". ממקום של "אם רק המציאות הייתה שונה" למקום של "כאן יש לי את היכולת ליצור את המציאות במו ידי".
עובר ליד, מדמיין ליצור
וכשהבנתי את זה, נתתי הרבה יותר מקום לבטא את היכולות שלי. וזה מה שגרם לי להתפתח. התנאים אף פעם לא יבשילו בחוץ. זה אף פעם לא יהיה מספיק. אבל כן יהיה מספיק אם אני מחליט לקחת יוזמה ולא להתחשב בקולות, בביקורות וברעשי רקע.
אני מציב יעדים. אני רוצה להעביר הרצאות על AI בחו"ל אחרי שאני מרגיש שיש לי בסיס חזק ואיתן. אני מפרסם בקבוצות בחו"ל שאני מגיע. והופ. ההודעות מתחילות להגיע, חומר הגלם מתחיל לתפוס צורה. פתאום יש לא מעט אנשים שרוצים. פתאום יש קהל. פתאום באמת אפשר לחשוב על זה ברצינות. מכלום ושום דבר, קם הדבר ונהיה. במקומות רבים. לא במקום אחד.
אני הולך אחרי החלומות שלי. לא חסר אנשים שמקצצים כנפיים. אנשים ממש אוהבים את זה. אבל אם עוצמים את העיניים, וכאדם מאמין שגם מתפלל לבורא עולם - נושא תפילה, מסלקים את הרעש לצדדים, ופותחים מבערים בכל הכח מבלי לפחד מכלום, השם עוזר. ונוע תנוע הארץ.
יש משהו באומץ של פשוט לזרוק לאוויר. בסוף מישהו תופס. זורקים מוצרים, זורקים פיתוחים, זורקים תכנים, זורקים רעיונות. החלל מתמלא ביוזמות, ובסוף מאיפשהו זה מגיע. האדם הנכון, ההתעניינות הנכונה. הגלגלים מתחילים להתגלגל.
כך למשל - אמרתי שאני רוצה להגיע לדוכן הנואמים בכנסת. מקום שלא מכניסים לשם אפילו את רוב עובדי הכנסת. הגעתי. אמרתי שאני רוצה לעבוד בדוברות ויחסי ציבור במשרד ממשלתי - הגעתי. אמרתי שאני רוצה להיות תוקף בעולם הסייבר - ואכן עבדתי כחוקר \ האקר בחברת הייטק. אמרתי שאני רוצה להרים ערוץ מרכזי להפצת האקינג ו-AI, קם הדבר ונהיה. אף פעם לא הגיעו אלי דברים. תמיד הייתי צריך לקום ולעשות מעשה כדי שהדברים יקרו.
וכדי שיהיה פרקטי אשתף אתכם בדרך החשיבה שלי. אני רוצה להרצות על AI בחו"ל? אני מתחיל: לפרסם שזה מה שאני רוצה לפרסם בקבוצות שאני מגיע ליעד X ופותח טופס הרשמה ובודק כמה מתעניינים יש שולח מיילים לארגונים שמרימים כנסים בחו"ל ומציג את עצמי פונה לנציגיות משרד החוץ ברחבי העולם לעזור לי להרים את הכפפה מייצר תוכן רלוונטי ומפיץ אותו בכל הערוצים שלי, כמו גם בתפוצות נוספות מחפש אנשים מהתחום, למשל מארגני כנסי TED, יוצר קשר, מציג את עצמי, את העשייה שלי ועוד דרכים רבות שהראש שלי מתפוצץ מלפרט עליהן
ופתאום - מקבל הודעות מפרופסורים מניו יורק ומקנדה, הודעות מאנשים מלונדון וממקומות נוספים בארה"ב. לחלק יש היתכנות. לחלק לא. אבל עזבו את זה. מה שמעניין הוא - אם הייתי יושב ומחכה שמשהו מזה יקרה, ושומר את זה בלב לעצמי, אולי איכשהו מישהו היה יוזם פנייה אלי, אולי לא. אין לי מושג.
מצד שני, בגלל שאני להוט, אני יוזם, ובגלל שאני יוזם, אני מגיע לאנשים, שבאמת באמת מפתיעים אותי לטובה. בכלל, כמות האנשים שרוצים ויכולים לעזור היא בלתי נתפסת. אנחנו חושבים שכולם ציניים ושוללים, אבל יש המוני המונים של אנשים שבאמת טובים ויעזרו לקדם ואפילו אוהבים את זה שיוזמים!
אז דחפתי, אם לא היה קורה כלום, לפחות לא הרגשתי החמצה כי ניסיתי. ואם כן קרה - אני מרגיש שמחה כי אני מרגיש שאני מתקדם.
אגב, חז"ל אמרו: "כל שגדול מחבירו - יצרו גדול הימנו". כל מי שמתעלה ומתעצם, בעצם צריך להתמודד עם כוח נגדי גדול יותר. זה לא עובד בצורה של "גדלת? יופי, סיימת להתאמץ". להיפך. זה עובד בצורה של "גדלת? אחלה, קח עוד משקל לסחוב". לפי זה אין באמת מצב של הגעה ליעד. כי כל הזמן גדלים, מתמודדים עם יותר דברים. וזה בדיוק מה שמדרבן אותנו לדחוף עוד ועוד.
אז דחפתי, אם לא היה קורה כלום, לפחות לא הרגשתי החמצה כי ניסיתי. ואם כן קרה - אני מרגיש שמחה כי אני מרגיש שאני מתקדם.
הרצון להגיע לפסגה, ליעד, להצלחה, לכסף, לחלום, הוא חשוב. אבל בסופו של דבר כמה כאלה אנחנו מכירים שבאמת הגיעו לשם? ומה בכלל נחשב להגיע לפסגה או ליעד? האם להגיע ל-X כסף זה היעד? האם להגיע לתפקיד Y זה היעד? ואם כן מדוע מי שמגיע לזה לא מרגיש שובע ופשוט רוצה להמשיך לטרוף את העולם?
אז המסר שלי בפוסט הזה על #המסעהיזמישלי , הוא להרים את הכפפה, לאטום אוזניים, לעצום עיניים, לצפצף על כל קולות הרקע, לשבור את כל החומות, ולהתקדם עם הרעיון שלא נותן מנוח. להתקדם עם פיתוח. להתקדם עם שיתופי פעולה. להתקדם עם יוזמות. לדבר עם אנשים. לשלוח פניות.
ונסיים עם, איך לא, מייקל ג'ורדן האגדי. שאמר:"החטאתי מעל 9000 זריקות בקריירה שלי.הפסדתי כמעט 300 משחקים. ב-26 הזדמנויות סמכו עלי לקחת את הזריקה המכרעת במשחק...ופספסתי. נכשלתי שוב ושוב ושוב בחיי, וזו בדיוק הסיבה להצלחתי." (באנגלית זה נשמע טוב יותר אני מודה).
אז בואו ניזום. ננסה לקלוע עוד פעם לסל. נפספס. נתאמן. ננסה שוב. ואז אולי פעם אחת נקלע את הסל המנצח ברגע האמת ונזכה באליפות, ולאחר מכן נפסיד שוב ב-30 הפרש ונקבל מבול של כתבות שליליות. ואז נתאמן. וננסה. וננצח. ונפסיד. אבל מה שלא יהיה, בטוח שזה עדיף על לשבת ולא לעשות כלום. ובטוח שזה מה שיגרום לנו לטפס עוד ועוד במעלה ההצלחה. כי ההצלחה לא מחכה למעלה בראש הסולם. היא מחכה לנו בין כל מעבר בין השלבים שלו.